חינה בקרב יהודי כורדיסטאן 

יהודי כורדיסטאן  חיו בקרב  שכניהם המוסלמים  בעיקר בחבלים הכפריים. הבתים היו בנויים  מאבן מקומית  או מלבני בוץ. צנועים, בני שניים עד שלושה חדרים. חדר אחד היה מיועד לאחסון של מזונות שטרחו להכין אותם במהלך הקיץ  עבור הימים הקרים ולעיתים הקפואים של החורף, כשהשלג היה נח על הבתים חודשיים או שלושה. בכל כפר שכזה חיו 5 עד 10 משפחות. בית הכנסת היה חדר מחדרי הבית  שיועד על-ידי אחת מהמשפחות המבוססות לשרת בקודש. עיתים שלא היה רב ולא נמצא מניין. בחגים, היו מאחדים מניין של גברים מכפרים סמוכים. בשל הניתוק והריחוק , היו הרבה נישואי קרובים. בהווי חיים זה, הטקסים היו צנועים. הם נערכו באביב או בלילות החמימים של הקיץ. טקס החינה נערך בערב שלפני החתונה. בני המשפחה ושכנים ערבים ליוו את החתן והכלה כשהם עוטים עליהם לבוש מסורתי וססגוני. הנשים היו לבושות ב"פיסטנה" – שמלת משי רחבת שרוולים כשמעליה ה"לקה" וה"קורטאק"- מן עליוניות מהודרות שהיו תפורות מבד קטיפה. הגברים לבשו מכנסי שרוואל , חולצות רחבות וכפייה שכרכו בה את ראשם. בראש התהלוכה צעדו המנגנים . היו אלה בדרך כלל , מתופף ב"דהולה" – תוף חביתי שהיה תלוי על גופו של המתופף. ונגן ה"זורנה" – כלי נשיפה קטן שהפיק קולות צייצניים וצורמים. התהלוכה  נעה לעבר בית הורי החתן או לעבר אוהל מאולתר שעמד מתחת לכיפת השמים. יריעות האוהל , כמו הרצפה היו מעוטרים  בשטיחים ססגוניים ובכלים נאים. על שולחן  מאולתר היו מניחים מתנות שהוענקו  לחתן ולכלה, קערת חינה חלקום 5 שיני שום חופן של חיטה ואבן כחולה.  את החלקום נהגו לענוד  על אצבעות יד ימין של החתן והכלה . הרווקים והרווקות נהגו ליטול את החלקום מאצבעותיהם ולאוכלו. הם ראו  במנהג זה סגולה לזיווג מהיר. את את החינה מרחו על כפות ידיהם של הקרואים.